שלכת

"האמת היא, אני אדם שמתגבר ורק מזה אני פוחד ורק על זה אני חושב"

המשפט הזה של עמיר בניון תפס אותי בטירונות בסאנור בתחילת שנות ה2000.

הגיע בדיסק בחבילה לפריקסט ונצרב בי. הפחד שלי לא מהכאב אלא מזה שאני לא מסוגל לחוש אותו.

לחוש באמת,

עד הסוף. שהוא יהיה רק מכה קלה בכנף בזמן שאני חייב להמשיך לתפקד, למלא פקודות ולבצע משימות. חלפו כמעט שני עשורים והוא שב וצץ לי במעגלי הגברים שאני מנחה. הוא מתאר איזה שורת קוד במערכת ההפ

עלה הנפשית, עתירת מעלות אבל נטולת בחירה ועמוסת החמצות. הכרח התגברות שמאפיל על האפשרות להרגיש. הגבר בשיר הוא לא חסר מודעות עצמית, הוא מכיר את עצמו

"זה כל כך דומה, זה כמו עוד חרוז בשרשרת"

כלוא במחזוריות עם עצמו בה אירועים שונים נוצקים לכדי תבנית זהה. מבאסים, מאכזבים אבל מוכרים. דפוס של הצדקה עצמית, וויתור, התגברות ומעבר הלאה, תמיד הלאה.

האפשרות לעצור ולבחון את שורות הקוד במערכות ההפעלה האישיות שלנו לצד גברים אחרים פותחת אפשרויות שהרגישו חסומות לגמרי.

אני נפעם כל פעם מהעוצמות שכל משתתף טומן בחובו עבור אחרים ושמתגלות בזמנן באופן בלתי ניתן לחיזוי ופוערות סדקים באיזו תחוש של בדידות עמוקה.