אבא, סיפור: על אבהות בזמן מלחמה (בעקבות ג'ימבו ג'י)
נכתב בינואר 2026
לפני שנתיים ומשהו, כשעברתי עם הילדים ליד פוסטר עם ריבועים של ילדים חטופים, עניתי להם שזה שיעור זום. נזכרתי בזה היום כששמעתי את השיר החדש של ג'ימבו ג'י, "אבא למה":
"אבא מה עושה שוטר? תופס גנב אז למה השוטר דחף את אמא של עילי? כי יש שוטרים מבולבלים עכשיו אמא של עילי ממש בכתה נכון, בסדר מתוקה מותר לבכות"
וגם
"אבא למה שמו כיסאות על הכיכר? שנוכל לשבת"
צילום: הדס פרוש
ג'ימבו נותן לנו להקשיב לשיחה שמתנהלת בהרבה בתים בישראל, שיחת לילה בין אבא לילד.ה בתקופה הזו. שאלות על שוטרים ומלחמות, על אקדחים ועל למה אבא מחבק חזק אחרי החדשות.
האבא בשיר לא יודע הכל, והוא גם אומר את זה. הוא מנסה לענות בצורה מותאמת, לווסת את המציאות. הוא מגביל, "נמשיך מחר", אבל לא משקר. מחזיק מרחב יציב גם כשהוא עצמו מיטלטל.
קולו החם והמנחם של מיקי גבריאלוב, נציג האבהות הוותיקה, מפציע בפזמון: "אבא סיפור, אני לא יכול לישון." בעיניי, גבריאלוב לא פונה לבת אלא לאבא, שצריך בעצמו דמות אב שתלווה אותו במעבר לשינה. עבור ג'ימבו השיר הזה הוא קרקע; הבת, סביר להניח, לא שמעה עליו.
זה כל כך הרבה ממלאכת ההורות: לווסת ולדאוג לעצמנו כדי שנוכל להיות הפונקציה הזו עבורם.
במפגשים עם אבות אני פוגש הרבה את החיפוש הזה אחרי "התשובה הנכונה". את הפחד לטעות, להגיד משהו שיפחיד או ישבור. אבל אולי מה שהילדים שלנו צריכים זה לא אבא עם כל התשובות. הם צריכים אבא שנוכח, שמקשיב, שאומר שמלחמות זה לא כמו בשירים וסומך על הילדה שלו, שאם היא שואלת, זה חשוב. אבא שמחבק חזק אחרי החדשות.
"כי רואים שם דברים שתמיד מזכירים לי שאת בשבילי הכל."
ואולי ככה אבהות נראית בזמן מלחמה: לא לדעת מה לענות על השאלות הקשות, להיות עגמומי בלי להסתיר את זה, אבל לדעת לכתוב שיר לפני השינה ולספר סיפור כשהירח מסתכל לי בחלון.
