נכתב בנובמבר 2022
איפשהו בגיל התיכון, לרפרטואר הדי מצומצם של שירים שאני זוכר איך לנגן בעל פה מסביב למדורה, הצטרף "הכעס" של רוקפור. כניסה מרהיבה של איסר טננבאום בתופים, שכמו מדמה את וריד הכעס הפועם בנמרצות, ושירה עדינה בשני קולות שמלטפת את הפצע הזה של הכעס.
"הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל"
אני מפחד מהכעס שבי. מעדיף להימנע ממנו.
כשהוא יוצא, הטלטלה שלו נרעדת עוד הרבה אחרי.
"חותם על חוזים הסכמים שעבר זמנם"
אחרי הכעס (זעם) מתחיל דיבור פנימי מוכר לעייפה של אשמה, שנותן סיפוק קצר מועד של "הנה אני בסדר", אבל בעצם נמנע מאחריות. זמנו עבר.
"לכעוס נכון"
זה צירוף מילים מדויק שלקח לי זמן להבין. זה שם הקורס שתמיר ומאיה אשמן רקחו מתוך שנים של טיפול במופעים הרסניים של כעס.
זו הזמנה למפגש של כל משתתף ומשתתפת עם המקום של הכעס בחיים שלו ושלה. מהימנעות מעימותים, דרך שתיקות רועמות (ושלל מופעים נוספים), ועד להתפרצויות זעם. מפגש שמבקש להתמיר את אלה לכעס מתקשר, שיוצא החוצה תוך הקשבה פנימה.
כמו שאני מבין את זה, הכעס חושף איזו אמת שראויה לקשב, ולא רק לזהירות ("בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר"). אמת שראויה לתקווה ולא לייאוש (ייאוש של "פוחד לעלות ותמיד מחדש נופל"). אמת שאפשר לתקשר (ולא "כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום, זה כמו מקום אחר"). אמת שראויה להקשבה, ושיש בה פוטנציאל משחרר ומקרב.
אני בתהליך איטי של התיידדות עם הכעס, ובכלל עם האנרגיה הזו שיש בה חיוניות וחיים, אבל גם פוטנציאל של שריפה והרס. בתהליך למידה של להרוויח את הראשונה מבלי להכניס את השנייה. בלימוד שלי, הקורס הזה, על תכניו המדויקים למנות קטנות, התרגולים הגופניים והקבוצה שנוצרה בו, העניק לי קפיצה מזורזת ומעמיקה.
הייתי חלק מצוות ההנחיה של "לכעוס נכון" בבית הספר ליחסים, ואני ממשיך לשאת איתי את מה שלמדתי שם.
אם משהו נגע בך, אפשר לפנות אליי לטיפול פרטני או לבירור על הצטרפות לאחת הקבוצות. ליצירת קשר