נכתב באוקטובר 2020
בשנים האחרונות לשיר הזה יש משמעות מיוחדת ואינטימית עבורי. עם סיום לימודי הנחיית גברים אצל אורן גור ותמיר אשמן, היקרים לי מאוד, לשיר נוספה אקוסטיקה חדשה של משמעות: התקף זעם והיכולת המופלאה של מעגל גברים לתמוך שינוי. ואולי בכלל הכוח המרפא של יחסים.
תחילת השיר מהדהדת באוזניי את מודל מעגל האלימות של ווקר.
הייתה זו דקירה קטנה, זעזוע פתאומי ומהיר
(ניצוץ, טריגר)
זו לא נקודת ההתחלה של המודל. בהמשך נגלה שקדמה לה הדחקה והצטברות של רגשות שהנפש מתקשה לשהות בהם, ובמקרה של הגבר המתואר בשיר, חרדה.
נכון איבדת שליטה לרגע, לא היית מספיק זהיר
(התפרצות)
ועכשיו פעמוני אזהרה מצלצלים בראשך
(חרטה, אשמה)
אתה רוצה לשכוח, להתחיל מהתחלה
(פיצוי, ירח דבש)
בשלב זה מגיעה תקווה:
אז תאמין
שאם קלקלת
אתה יכול גם לתקן
האופטימיות הפשוטה הזו מתקשה להרים את ראשה מול כוחות נפש מיומנים, מצמיתים וחסרי סבלנות של שיפוטיות, שנאה עצמית וחרדה. מול אלה המעגל עוזר. העיניים הטובות שמבעדן הקבוצה מביטה בגבר. עיניים שמיישרות מבט, לא נעצמות אל מול מראות לא נוחים, אבל טבולות בחמלה ובראיית הטוב. דרך בבואתו המשתקפת באישוני המבט של גברי המעגל, גדלה מסוגלותו להחזיק את התקווה הזו. להכניס חמלה, רוך וביטחון.
אל תדאג אתה לא לבד
אם יחזור שוב רגע הפחד
אבוא להושיט לך יד
החיים, על שלל הלחצים והטריגרים שהם מזמנים, ממשיכים. אבל הפעם מושא השיר לא נותר מופקר בדד במצוקתו.
תמיד אהיה קרוב אליך, לחבק במקרה שתרעד
הפחד יופיע שוב ואיתו הרעד. אותו זעזוע פתאומי ומהיר. אבל הפעם מופיע גם חיבוק קרוב שפותח אפשרויות חדשות.
סיימתי להנחות הערב את המפגש האחרון על הגג של מעגל הגברים הנוכחי שלי ושל עומר ברנע. ארבעה חודשים, כולל שני מפגשי זום בסגר, הסתיימו להם בערב שהרבה ממנו עסק בהתקפי זעם ונתמך ב־15 זוגות עיניים טובות. אני נפרד (זמנית? מה יהיה עם הקורונה הזאת?) מהגג התל אביבי המואר בגרילנדה מרושלת שאפשרה לנו להיפגש חרף המגפה, מוצף רגשית ומלא תקווה וסיפוק וציפייה לסדנת הסופ"ש הסוגרת שלנו בעוד שבוע וחצי.
ביקום המקביל שפוגש אותי בחדשות, שתי נשים נרצחו הערב.
אם משהו נגע בך, אפשר לפנות אליי לטיפול פרטני או לבירור על הצטרפות לאחת הקבוצות. ליצירת קשר