נכתב במאי 2023
Welcome, It's OK to cry here. It's OK
אלה המילים שבהן קידמה את פנינו הפקידה בביקורת הדרכונים בכניסה לדנמרק.
זו הכניסה הנעימה והמרגשת ביותר שהייתה לי למדינה.
כמה אוויר היא נתנה לנו, הפקידה הנדיבה הזו.
נדיבה בסבלנות ובקשב ובהתכווננות למשפחה זרה ולילד בן שלוש צורח בזרועותיי האוהבות, המותשות והעצבניות.
הבן שלי ישר הגיב ונרגע. הוא לא הבין את המילים, אבל הוא שמע את הלחן. הוא הרגיש את התגובה שלי, את התגובה שלנו, של המערכת האקולוגית שמקיפה אותו.
מערכת שהייתה כבר שעות סגורה בתוך עצמה, עם הרבה התרגשות.
הנסיעה הזו, למרות שהיא ברכה, לוותה גם בלא מעט לחץ ומתח.
למשל:
הגב שלי נתפס חזק כמה ימים לפני, וכשהבנתי שזה לא הולך לחלוף לבד בזמן, נסעתי בשבת, יממה לפני הטיסה, לקבל זריקה. הוויז לקח אותי דרך חלקים של ירושלים שמעולם לא הייתי בהם, והדרך הוסיפה מתח משלה.
למחרת קמתי עם גב עדיין כואב לטיסה הראשונה שלנו כמשפחה בת ארבע נפשות. בשדה גילינו שהתוקף של אחד הדרכונים לא מספיק בשביל החזרה, והארכנו. דאגנו לכל מיני חוברות צביעה ולהוריד סיפורים להאזנה, אבל את התוקף של הדרכון לא בדקנו. אשמה, האשמה.
בלהט היציאה לדרך שכחנו טיולון.
היו תורים איטיים וארוכים בכל תחנה, וכשעברנו את האחרונה כבר התחילה העלייה למטוס.
הבן שלי מדי פעם בורח, רץ, נשכב זועם על הרצפה. כואבות לו הרגליים ואין טיולון.
אחרי טיסה שעברה בסדר סך הכל, בשדה בקופנהגן הוא רוצה לסייר במקומות שהם לא התור לביקורת הדרכונים. הוא לא מקשיב לי, והתור שלנו מגיע. אני לוקח אותו בידיים תוך שהוא בועט וצועק.
הפומביות משחקת תפקיד. כמה שאני לא רוצה, היא שם. רואים אותי ושופטים אותי, את הילד שלי, את האבהות שלי. עוד מתח.
אשתי מוסרת את הדרכונים לפקידה, וכשהמלאך הסקנדינבי הזה מגיע לדרכון של הבן שלנו, היא מרימה את עיניה להשוות את הילד לתמונה, היא מישירה אליו מבט:
"ברוך הבא, מותר לבכות פה"
למי מאיתנו היא פנתה? איך היא שמעה את הבקשה הבסיסית הזו שלא נאמרה?
המילים שלה פעלו עליי כמו שסתום בסיר לחץ. הרגשתי את הגוף נרפה ואת הנשימה מתרחבת.
עכשיו אנחנו בקופנהגן, משחקים ב"נדמה לי שאנחנו גרים פה" עד סוף החודש. בינתיים נראה שהכניסה הזו בשערי המדינה סיפרה משהו מייצג על המקום הזה.
אם משהו נגע בך, אפשר לפנות אליי לטיפול פרטני או לבירור על הצטרפות לאחת הקבוצות. ליצירת קשר