נכתב בינואר 2026
שבוע שעבר באחת הקבוצות שאני מנחה, העזנו לגעת באפשרות לאתגר את מוחלטות ההנחה ש"זר לא יבין זאת". הנחה שיש בה מידה של אמת, אך גם מידה של שקר מייאש.
זה לא 0 או 1. בין שני המספרים האלה יש אינסוף נקודות, וכך גם בין בדידות מצמיתה להתמזגות טוטלית. כמה משמעותית כל תנועה קטנה על הקשת הזו.
בקבוצה, המוקד שלנו הוא במשתתפים, ברצון לקדם תנועה נפשית וממשית לעבר סדיקה של הבדידות. ברשומה הזו אני רוצה לפנות דווקא לסביבה, לבית שאליו חוזרים.
פתחנו את המפגש בהקראת שירו של חברי נווה רחמן, "טנגו הסתרה":
טנגו הסתרה / נווה רחמן
הייתי חייל מצטיין
בפלוגות הבושה
שמרתי על אבא ואמא
מאימת האמת הקשהבשולחן יום שישי
מחליפים חוויות
לא סיפרתי דבר
חבל סתם לדאוג'שעמום, אימונים,
שגרה ברוכה'
העברתי נושא
מילאתי פי בארוחהוהנה צלחתי עוד חקירה
והכל כשורה
ועוד שבת עברה
בטנגו הסתרהואני לא אשקר
אם אמא לא תשאל
ומי בכלל זוכר
מי מוביל ומי מובל
בטנגו השתיקהולא נקריב דבר
מלבד את הקִרְבָה
ועוד חודש עבר
ועוד שנה חלפה
השיר מאיר בעיניי את דינמיקת היחסים שבהסתרה.
זה לא רק החייל או המילואימניק שחוזר ורוצה ולא רוצה לשתף. זו גם הסביבה שרוצה ולא רוצה לשמוע.
הקונפליקט הפנימי הזה, משני הצדדים, מחזק את השתיקה.
בתחושה שלי, ככל שהמלחמה מתמשכת ובמקביל החיים ברוב העורף חזרו לשגרה, הקרע הזה מעמיק. כולנו רוצים להמשיך הלאה. הנפש שלנו תשושה וכואבת ורוצה לנוח על תמונה פשוטה.
ארל הופר, פסיכואנליטיקאי של קבוצות, כותב בהקשר לתת המודע הקבוצתי על "קנוניה" (Collusion), ברית לא מודעת שבה כולם מסכימים לא לדעת ולא לדבר על טראומות חברתיות, כדי לשמור על הסדר.
"אל תשאל אותי שאלות קשות, ואני לא אערער את תחושת המוסריות שלך."
הפסיכולוג יוסי לוי בלז מסביר ב"קירות דקים, החזיקו מעמד: פציעה מוסרית, תקווה ומנהיגות של חמלה": כשהחברה לא שואלת, הלוחם נותר לבד עם הבושה כדי לא לערער את הנרטיב הצודק.
לבד
עם
הבושה
ההסתרה אינה רק אישית.
פעמים רבות היא ביטוי של סדר חברתי שהופנם, סדר שמולו הקרובים יכולים להצטרף לאכיפתו או לספק אלטרנטיבה של איחוי והתקרבות.
ההליכה הזהירה כל כך על קליפות ביצים, על מי היא שומרת?
מה מאפשר את הדילוג המשותף מעל האמת?
נדמה שקודם כל חרדה.
החרדה מנטישה, מבושה, מכאב שנדמה כבלתי נסבל.
כשהאמת נתפסת כאיום, ההסתרה הופכת לדבק שמחזיק את המערכת, את העצמי, את הקשר.
ואז נבנית ברית שתיקה: "אל תנפץ את האשליה שלי, ואני לא אנפץ את שלך."
זה לא שקר במובן המוסרי הפשוט, אלא מנגנון הישרדותי משותף.
האמת נחווית כסכנה לקרבה שנבנתה, וכולם שומרים זה על זה מפני חשיפה שעלולה להוביל לבושה או לנטישה.
האם נוכל להכיל יותר פיקסלים בתמונת הגיבור השב הביתה?
פיקסלים של סתירות פנימיות,
של אשמה, חרטה, חרדה,
של חוסר אונים, בלבול, בושה.
אסיים במעט אופטימיות. לאחרונה זכיתי ללוות צוות מהלוחמים שהגיעו לניר עוז ב־7.10 בביקור ראשון בקיבוץ מאז. אחת התושבות ששרדו הוליכה אותנו בנתיב שבו הלוחמים סרקו אחר מחבלים וניצולים בהגעתם המאוחרת מדי לקיבוץ.
בסוף הסיור, במעגל, פתאום משהו מאותו דבר שעליו הוסכם בשתיקה שלא לדבר, נסדק.
נשאלה מה לקח כל כך הרבה זמן?
נאמרה סליחה.
יגון תהומי קיבל במה רגעית.
אחריו גם אשמה, בושה,
ולצידם נבטה קרבה אנושית, שותפות גורל והכרה כואבת במוגבלות.
בארעיות.
אם זה נגע בך, שתף/י את זה עם מי שמקבל מישהו הביתה.
מקורות
- Hopper, E. (2003). Traumatic Experience in the Unconscious Life of Groups. London: Jessica Kingsley. [לאמת שזה המקור שממנו לקוח המושג]
- לוי בלז, יוסי. קירות דקים, החזיקו מעמד: פציעה מוסרית, תקווה ומנהיגות של חמלה. [להשלים הוצאה ושנה]
- השיר "טנגו הסתרה" מתפרסם באישור המשורר נווה רחמן.
אם משהו נגע בך, אפשר לפנות אליי לטיפול פרטני או לבירור על הצטרפות לאחת הקבוצות. ליצירת קשר