נכתב ביוני 2024
אנחנו יושבים. שתיקה קשובה, ערנית ואוהבת.
היא קמה. נעמדת ליד עציץ מסורג עם עלים צבעוניים.
מבטה מתמקד באחד העלים ואצבעותיה נשלחות אליו, מגששות, ממשיכות את המבט.
אני מביט בסקרנות. משער שהיא תקטוף אותו, תקרב לאפה, אולי תעביר אותו על הלחי שתצטמרר, אבל
לא…
מבטה מרוכז ורך. קצות אצבעותיה מסרקות את השערות של העלה, מברכות את הצינורות הדקיקים המעטרים את המשטח, מתענגות על האינפורמציה החושית שזורמת ברזולוציות גבוהות.
כפות ידיה זוכרות את המגע הזה. הסקרן, התמים, הבוטח. את הילדה ששלחה מדי בוקר בדרכה לבית הספר יד חקרנית, מסרקת את עלי השיחים בברכת בוקר טוב. את הסדוק, את זה עם כתם השמש הלא סימטרי, את ההוא עם השוליים המושלמים, את ההוא הנגוס (זחל? חלזון? מה קרה לך?), מבחינה בכל אחד ואחד מהם.
כעת לאישה מסובך יותר לבוא במגע עדין וישיר כזה עם העולם. אבל הנה היא כאן, בכל זאת מלטפת בעדינות אין קץ עלה פרטיקולרי, ודמעות תופחות בעיניה.
דמעות עולות גם בעיניי.
כשהייתי מורה בבית ספר מונטסורי, אחת התורנויות האהובות בכיתה הייתה ניגוב האבק מעלי העציץ. מדי יום לפני ההפסקה, בזמן שמישהי שואבת את השטיח ברעש, מישהו מסדר מדפים בפנים זועפות, אחרים שוטפים כלים תוך השפרצות אחד על השני, לצד ההמולה הנמרצת הזו, כל יום ילדה או ילד עמדו ומחו בריכוז אבק מכל עלה ועלה של העציץ הכיתתי. כל נוכחותם שופעת כבוד, אהבה ועדינות.
הזיכרון הזה שצץ פתאום מתחלף במהרה בצער. כאב על הילדים שלי שלא זוכים לסביבה כזו, לטיפוח האיכויות האלה. צער על המציאות הרחבה, הלאומית, שנדמה שאין בה מקום לרוך במלחמת ההישרדות.
הנשימה מואצת בהתרגשות, מרטיטה איתה את בית החזה. כמו מבקשת עוד חמצן, לא רק עבורי אלא גם עבורה. עבור ילדיי. עבור בני עמי כולם. הנחיריים מתרחבים ממאמץ, אך הוא נועד לכישלון.
מבט פוגש מבט.
דמעה פוגשת דמעה.
ואני חושב על טוראי וויט, אותו משחק ג'יימס קאביזל ב"הקו האדום הדק" של טרנס מאליק, שאיכשהו מצליח ללטף בעיניו עלים גם כשהוא אוחז בנשק, בתוך הקרב בגוודלקנל.
אם משהו נגע בך, אפשר לפנות אליי לטיפול פרטני או לבירור על הצטרפות לאחת הקבוצות. ליצירת קשר